האנומליה הזו משכה את תשומת ליבי ונראה שכדאי קצת להרחיב על התופעה שנקראת "הסנדק" - הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים שכמעט אף רשימה לא שלמה בלעדיו.
שני הסרטים הראשונים יצאו לפני שנולדתי ולפיכך נחשבו בעיניי היסטוריה עתיקה, מעולם לא בער לי לראות אותם עד שהתחלתי להכין את הרשימה הנ"ל, אבל כשהבנתי את גודל התופעה התיישבתי לצפות בטרילוגיה. כשצפיתי בהם גיליתי סרטים שלא נס ליחם גם אחרי 50 שנה. מרגשים, סוחפים ודרמטיים, כשבעיקר המשחק של אל פצ'ינו (ושל רוברט דה נירו בסנדק 2), מהשחקנים האהובים עליי דווקא מהעבודות המאוחרות יותר שלהם שהותירו אותי בלי מילים.
התייחסתי לזה גם כ"עבודת הכנה" לקראת טיול בסיציליה שעשיתי לפני כשנתיים (הסרט השני מתרחש בחלקו בסיציליה, אגב דווקא העיירה קורליאונה לא קשורה לסרט הסנדק אבל יש שם מוזיאון מרתק להשפעות של המאפיה הסיציליאנית על חיי התושבים ועל המאבק האזרחי במאפיה שגבתה קורבנות רבים מקרב שופטים ואזרחים שממש ריתק אותי, גם היום המאפיה שולטת באספקטים שונים של סיציליה לרבות מערך כבישי האגרה).
ברוח התקופה אתן קצת לבינה המלאכותית לדבר (ג'מיני למי שמתעניין), אשתדל לערוך ממנו החוצה את הפומפוזיות.
הסרט הראשון, "הסנדק" (1972), היה להיט קולנועי ענק. זו הייתה יצירה אפלה, מורכבת ואכזרית, שהכניסה אותנו לעולם המאפיה האיטלקי-אמריקאי בצורה שלא נראתה מעולם. קופולה, שהיה אז במאי צעיר יחסית, לקח את הספר של מריו פוזו והפך אותו לזהב קולנועי טהור.
השילוב בין העוצמה של מרלון ברנדו כדון ויטו קורליאונה – הופעה איקונית שזיכתה אותו באוסקר (שאותו סירב לקבל, אגב, כחלק ממחאה על יחס הוליווד לאינדיאנים) – לבין עלייתו המטאורית של אל פאצ'ינו כבנו, מייקל, היה פשוט מחשמל. פאצ'ינו, היה שחקן לא מוכר במיוחד וקופולה היה צריך להתעקש מול האולפנים שיקבל את התפקיד הראשי של מייקל, שנושא עליו את הסרט בשינוי הדרמטי שהוא עובר מאדם צעיר ומהורהר למנהיג קשוח וחסר רחמים. ביחד עם ג'יימס קאן כסוני מהיר החימה, ורוברט דובאל כטום הייגן הנאמן? יצרו יחד דינמיקה משפחתית מורכבת, שוברת לב ומצמררת.
ההצלחה הייתה מיידית ומדהימה. הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, והפך לתופעה תרבותית.
ואז הגיע "הסנדק 2" (1974), וזה המקום שבו האגדה הפכה לבלתי ניתנת לערעור. קופולה עשה את הבלתי יאמן – הוא יצר סרט המשך שהיה טוב לא פחות, ואולי אפילו טוב יותר, מהמקור. הסרט שילב בצורה גאונית שני צירי זמן: האחד ממשיך את סיפורו של מייקל קורליאונה כראש המשפחה, והשני, בפלאשבקים מרתקים, מציג את סיפור עלייתו של ויטו הצעיר (בגילומו המבריק של רוברט דה נירו, שזכה על כך באוסקר משלו).
"הסנדק 2" זכה בשישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר (שוב!), והפך לסרט ההמשך הראשון שזוכה בפרס היוקרתי הזה. אני אוסיף שבחלק מהרשימות שבחנתי אכן הסנדק 2 הגיע לנקומות גבוהים יותר מהסנדק הראשון.
ומה קרה בסרט השלישי?
לאחר כמעט 20 שנה, קופולה החליט לחתום את הטרילוגיה עם "הסנדק 3" (1990). הציפיות היו בשמיים. כולם רצו לראות את מייקל קורליאונה מקבל גאולה, סוג של סגירת מעגל. אבל הסרט לא עמד בציפיות הגבוהות.
היו בו רגעים חזקים וסיום מרגש לדמותו של מייקל (הופעה מצוינת של אל פאצ'ינו) אבל הדמות של מארי קורליאונה, בגילומה של בתו של קופולה, סופיה, ספגה ביקורת חריפה על חוסר ניסיונה כשחקנית, והתסריט היה פחות מהודק ופחות אפל מהשניים הראשונים. זה היה סיום די צורם לטרילוגיה אגדית, והסרט נחשב, בצדק, לפחות טוב מכולם. יחד עם זאת אני יכול להעיד שגם הוא עומד במבחן הזמן והוא בהחלט סרט טוב בכל פרמטר שלא מנסה להשוות אותו לשניים הקודמים.
אז למה "הסנדק" הוא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים?
זו שאלת מיליון הדולר, ואני חושב שהתשובה מורכבת מכמה גורמים:
סיפור אוניברסלי: מעבר לסיפור המאפיה, "הסנדק" הוא סיפור על משפחה, נאמנות, בגידה, כוח, ושחיתות של נשמות. אלה נושאים שמהדהדים בכל אחד מאיתנו, לא משנה מאיפה אנחנו באים.
דמויות בלתי נשכחות: מדון ויטו ועד מייקל, מסוני ועד קיי – הדמויות עמוקות, מורכבות, אנושיות ופגומות, ואנחנו נקשרים אליהן, לטוב ולרע (מעניין לציין שיש הטוענים שזה גם ההבדל בין הדמויות המורכבות של מארוול לסופרמן הטוב אך המשעמם של DC).
בימוי אמן: קופולה יצר חוויה קולנועית מושלמת. הצילום המהפנט של גורדון וויליס, הפסקול האייקוני של נינו רוטה, העריכה המדויקת – הכל משתלב ליצירה שהיא יותר מסך חלקיה. כל פריים הוא יצירת אמנות.
חקר הכוח והמוסר: הסרט לא מפחד להתמודד עם שאלות קשות על טבעו של הכוח, איך הוא משחית, והפשרות המוסריות שצריך לעשות כדי להשיג אותו ולשמור עליו. הוא מראה לנו את הצדדים האפלים ביותר של נפש האדם, אבל גם את ניצוצות האהבה והנאמנות.
השפעה תרבותית עצומה: "הסנדק" שינה את פני הקולנוע. הוא השפיע על אינספור סרטים וסדרות אחריו, והביטויים והסצנות ממנו הפכו לחלק מהתרבות הפופולרית.
"הסנדק" הוא לא רק סרט על גנגסטרים. הוא אופרה סינמטית אמיתית, טרגדיה יוונית מודרנית, שיורדת לעומק נשמת האדם.
אז בפעם הבאה שאתם מחפשים משהו לראות, או סתם רוצים להזכיר לעצמכם למה אתם אוהבים קולנוע – תנו צ'אנס (או צ'אנס נוסף) לטרילוגיית "הסנדק". אני מבטיח לכם שלא תתחרטו.
כמה עובדות משעשעות:
החתול היושב על ברכיו של דון ויטו קורליאונה בסצינת הפתיחה, הוא סתם חתול רחוב ששוטט באולפן וקופולה הושיב אותו על ברכיו של מרלון ברנדו, מה שהוסיף נופך של אנושיות מפתיעה לדמות המאיימת. בעצם אין אנשים רעים בעיני עצמם וכל האנשים מורכבים. בטריק הזה השתמשו מאז בעוד סרטים, אבל מחווה ברורה לסנדק נעשתה בפרודיה אוסטין פאוורס בה הנבל מלטף חתול ספינקס ללא שיערות.
מרלון ברנדו יצר בויטו קורליאונה דמות אייקונית, בין היתר בזכות הלחיים הנפוחות וחיתוך הדיבור המיוחד שהושגו באמצעות פיסות כותנה שדחף ללחייו.
פרנסיס פורד קופולה בכבודו ובעצמו אחראי על הנגינה במנדולינה בפסקול הסרט.
והנה 4 סצינות שהפכו את הסנדק לסרט הגדול שהוא:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה